איגיל נ-וגו היה המלאח המרכזי של אזור טאלוין (שבט זאגמוזן) בהרי הסירווה מעל אזור הסוס (ליד ארס אל-וואד). זאגמוזן היה נתיב חשוב בהרים בין הדרעא ועמק הסוס. הוא עדיין מוכר כיום בשל הזעפרן המשובח שלו. המלאח היה קיים עוד מהמאה השש-עשרה לפחות, על פי בית הקברות הגדול הממוקם שני ק"מ משם. למלאח כנראה היו כ-350 נפשות במאה העשרים. במפקד האוכלוסין של 1936, נמנו 240 יהודים באזור השבטי של זאגמוזן. באזור הסוס, מלאח איגיל-נ-וגו היה חלק משרשרת רחבה של מלאחים שהתפרסה מעמק טיפנות ועד תארודנת. מלבד המסחר האזור- בעיקר של שקדים- ורוכלות, היהודים עבדו כצורפים, יצרני אוכפים, נפחים וסנדלרים. היו יהודים ששיתפו פעולה עם מוסלמים לגידול בקר וכבשים ולגידול דגן. היו שלושה מלאחים אחרים באזור- אטוגה, איהוקארן וטאגויאמט.

יהודים מאיגיל נ-וגו היו דו לשוניים. הם דיברו בעיקר ערבית-יהודית ועם שכניהם המוסלמים דיברו ברברית. בקרב המשפחות המפורסמות של העיירה היתה משפחת דרעי, שחלקה עלתה לישראל והתיישבה באשדוד. בגלל הגודל היחסי של הקהילה היהודית, כי"ח פתחו שם בית ספר יסודי ב-1955, אך כל הקהילה עלתה לישראל בשנת 1963 (321 איש).

היהודים מאיגיל נ-וגו הוקירו צדיק מאזור קרוב- באבא יהודה ורובין ויצמן, שנקבר בטאדיה ליד טלואין. בית הכנסת הישן במלאח, שהלך והתפורר, שוחזר על ידי Fondation du Patrimoine culturel judéo-marocain בתחילת המאה העשרים ואחת.

ביבליוגרפיה

Le Commandant Bontoux, "Contribution à l’étude des Juifs dans les territories du sud (Annexe de Talouine), January 13, 1951 (manuscript in the archives of Ittihad-Maroc, Casablanca).

Jacques-Meunié, Djinn. Le Maroc saharien des origines à 1670, 2 vols. (Paris: Editions Klincksieck, 1982).

דרעי, יהודה. "החתונה היהודית בקהילות כפריות: מנהגי החתונה באיגיל נ-וגו", בתוך: יוסף שיטרית ואחרים, החתונה היהודית המסורתית במרוקו- מקדם ומים- כרך ח', תשס"ג, עמ' 553-558.