עמק הסוס

הסוס הינו אזור רחב ידיים בדרום-מערב מרוקו, הממוקם בין החוף האטלנטי מדרום לאגאדיר, הרי האנטי־אטלס ופאתי מדבר הסהרה. האזור משתרע ממעלה ההר ומזרחה אל מתחת להרי האנטי־אטלס, ממעבר ההרים תיזי נ־תסת אל עמק הסוּס דרומה מתחת לאגם תיפנות; ומערבה משפך הנהר סוּס ליד אגאדיר ולאורך החוף האטלנטי עד לנווי המדבר אקה ו-טאטא שבפאתי הסהרה, דרך אזור מאסה בואדי נון, הרי הבאני, אזור תאזרוואלת ועמק תפראות. ערבים התיישבו באזור עוד במאה השמינית, אך האוכלוסייה נותרה ברובה ברברית ודיברה דיאלקטים שונים של תאשלחית כשפתה העיקרית. עד לתחילת המאה העשרים, שושלות ברבריות או ערביות מקומיות שמרו על עצמאותן משלטון המח'זן (הממשלה השריפית המרכזית) ולעתים תכופות אף מרדו בו, כמו תאזרוואלת ובירתה איליגֿ, שהיתה עצמאית לפרקים במאות השבע עשרה -התשע עשרה. על מנת לעצור את תנועת הצבא העות׳מני ששלט באלג'יריה, ביצרה שושלת הסעדים במאה השש עשרה את תארודאנת, שהייתה בירתה, על ידי בניית קאסבה מבוצרת וחומות גבוהות בהיקף של 7.5 ק"מ. העיירה ננשארה מאז המרכז העירוני החשוב ביותר של האזור. במשך הדורות היא הייתה קשורה למראכּש ולנמל אגדיר ובמאה התשע עשרה, גם לאסווירה (מוגדור).

מאז הכיבוש הערבי, עמק הסוּס וכן עמק הדרעא, שימשו מעבר מרכזי במרוקו עבור המסחר הטרנס-סהרי. שיירות שהפליגו הלוך ושוב ממראכּש (ומאוחר יותר, מאסווירה) ואפילו מפאס, מצאו בהם נתיב טבעי ליבוא אבקת זהב מסודאן ונוצות יען ממדבר הסהרה. עמק הסוּס מפורסם גם הודות למוצרים החקלאיים שלו (דגנים, ירקות, פירות, זעפרן, שקדים, אגוזי מלך, זיתים ותמרים) וליער רחב הידיים של עצי ארגן (שמהם מפיקים שמן יקר ערך ועץ להסקה, שחיי הקהילות הכפריות תלויים בהם). מימי הביניים עד המאה השבע עשרה הוא התפרסם בשל מכרות הנחושת שבו ומטעי קנה הסוכר המשובחים והשופעים שתוצרתם יוצאה לאירופה דרך נמל אגדיר. הקהילות היהודיות של עמק סוּס, כמו אלו של עמק הדרעא, היו מעורבות בסחר הטרנס-סהרי, ובכלל זה הטבעת מטבעות זהב וכסף, ובכריית מכרות. בשנות השישים של המאה התשע עשרה, מרדכי אביסרור (1886-1830), יליד אקה, ניסה לפתח עסק משפחתי טרנס-סהרי בטמבוקטו שבניג׳ר. הוא שלח לשם את אחיו וקרוביו. מאמץ התיישבותי זה נכשל מספר שנים לאחר מכן. בשנים 1883-1884 הוא הפך לסייר וליווה את שארל דה פוקו במסעותיו במרוקו.

על פי מסורות בעל פה שהשתמרו בקרב התושבים המוסלמים והיהודים מאיפֿראן /אופֿראן שבאזור הרי הבאני, יהודים התיישבו בעמק הסוּס, כמו גם לאורך החוף האטלנטי ליד מאסה, עוד בעת העתיקה. עם זאת, המסמכים הכתובים הראשונים (כולל מסמכים ממקור ערבי) המזכירים קהילות יהודיות בסוּס, הינם מהמאה העשירית. החל ממועד זה ועד להתפזרותם ברבע השלישי של המאה העשרים, הקהילות היהודיות הכפריות היו מפוזרות במעין גושי התיישבות יהודית. במעלה נהר הסוּס  והרי האנטי-אטלס, היו הקהילות של תאביה, איגֿיל נ'וגֿו, תאליווין, אוולוז, אולאד ברחיל ואיית יחייא שבראס אל וואד; תארודאנת, תיוות, איית איוב, אראזאן, אולאד חאסאן ואיגלי באזור תארודאנת; תאזרוולת ותאהאלה בעמק תפראוות ואיליגֿ; טאטא, אקה, איפֿראן/אופֿראן, תאמאנארת, אגורד וגולימין בבאני ווואד נון; תילין, אסאקה/אסני, ותאלעינת באולאד ג'ראר שבאזור תיזנית, כמו גם תיזנית עצמה, שהתפתחה רק בשלהי המאה התשע עשרה.

למרות ההערכות הסטטיסטיות שהעריך שארל דה פוקו בשנת 1884 ומיפקד האוכלוסין הרשמי שהתקיים על ידי הפרוטקטוראט הצרפתי ב-1931, קשה לקבוע את המספר המדוייק של יהודים שהתגוררו בסוּס. לפי הערכות סבירות, חיו כ-5,500 יהודים במחוז זה בתחילת המאה העשרים. בשנות החמישים של המאה העשרים, המספר עלה למעלה מ-6,500, כולל אגדיר, שאוכלוסייתה גדלה פי עשר והגיעה ל-2,000 נפשות. עם זאת, הגידול באוכלוסייה התאזן על ידי הגירתן של משפחות רבות מהסוס למראכּש וקזבלנקה. בנמל אגדיר נהרגו כ־1,000 מתוך 2,300 היהודים שחיו בו וכ-12,000 ברעידת אדמה שהתרחשה ב-29 בפברואר 1960. המלאחים הגדולים שמרו לרוב באופן יציב על אוכלוסייתם: תארודאנת (950), איגֿיל נ-וגֿו (300), אוולוז (250), אקה (150), אולאד בריל (150). בקהילות קטנות חלה ירידה לטובת הקהילות הבינוניות או הגדולות השכנות ולטובת מרכזים עירוניים (אגדיר, קזבלנקה בעיקר). במאה העשרים, תיזנית ספגה קהילות רבות מהבאני (כמו אופראן, שהיא הבולטת ביניהן) ומאולאד ג'ראר (תילין, אסאקה, תאלעינת); היו בה 400 יהודים עד שהתפזרה במחצית השנייה של המאה העשרים. באופן דומה, ב-1936 קמה קהילה חדשה באינזגאן בפאתי אגאדיר, ומשכה אליה משפחות רבות מעמק הסוּס שחיפשו הזדמנויות כלכליות חדשות אך ביקשו לשמור על חיי הקהילה המסורתיים. היא מנתה כ-500 נפשות בתחילת שנות השישים של המאה העשרים.

אגאדיר היתה הנמל הטבעי של הסוס עד לשנים האחרונות של המאה השמונה עשרה ושוב במאה העשרים. הקהילה היהודית הקטנה בה, המתוארכת לסוף המאה החמש עשרה אם לא קודם לכן, גדלה באופן משמעותי במאה העשרים. בסוף המאה השמונה עשרה ובמאה התשע עשרה, אסאווירה הפכה לנמל המרוקאי העיקרי לסחר עם אירופה ומשכה אלפי יהודים מהסוס. הגירה רצונית של יהודים בתוך הסוס התרחשה כבר בתחילת המאה השש עשרה. במאה העשרים, אגאדיר היתה קרובה במיוחד לאינזאגן, לנמלים של סאפי ואל-ג'דידה וכמו כן, מרקש וקסבלנקה משכו אליהן מספר רב של משפחות יהודיות שחיפשו אחר עבודה או חיים טובים יותר.

אי היציבות הפוליטית הסמויה ששלטה באזור מימי הביניים ועד שנות העשרים של המאה העשרים, הובילה למעבר כפוי של קהילות יהודיות רבות על ידי שבטים ברבריים חמושים, לעיתים באופן זמני בלבד. יהודים שברחו ממגיפה בתארודאנת, תפסו מכסה בעקה בסוף המאה השש עשרה ובתחילת המאה השבע עשרה, על פי כרוניקה מהקבליסט מהמאה השבע עשרה יעקב אבו-איפרגן. בסוף שלטונו של מולאי אל יזיד בשנת 1792, הטוען לכתר, אבו איכלאס, הרס מספר קהילות כפריות בבאני וטבח ביהודים רבים- חלקם מתו על המוקד כי סרבו להמיר את דתם לאיסלאם. הקורבנות נקברו בבית הקברות החדש באיפראן, שנקרא מאז "מערת הנשרפים". המקום הפך לאתר קדוש שהכניסה אליו, על פי המסורת, אסורה בפני יהודים. טרגדיה זו זכתה לאזכור מחדש בקינה בערבית-יהודית שפורסמה לאחרונה, כמו גם בכרוניקל ערבי מהתקופה שפורסם על ידי מוחמד אל-מוכתאר אל-סוסי. הקהילה של טהאלה גושה מהמלאח שלה על ידי שבט איית מזל בסוף המאה התשע עשרה או בתחילת המאה העשרים, לפי קינה בערבית-יהודית שלא פורסמה והמתארת את האירועים, המושרת בתשעה באב, יום אבל מסורתי.

לא ניתן להעריך את הקשרים בין היהודים בסוס והמנהיגים המקומיים- בין אם מונו על ידי המח'זן, על ידי טוענים לכתר או על ידי מורדים ערביים או ברבריים- רק לאור רדיפות ספורדיות אלה או לאור המכות הקשות ביותר שהטילו האלמוהאדים בימי הביניים. כפי שהיה המקרה בכל רחבי מרוקו, היהודים היו כפופים לחוקי הדימה. למרות שאלו יושמו באופן בלתי אחיד במקומות ובזמנים שונים, הם הפכו את היהודים לנתינים תלויים שנוכחותם ומנהגם הדתי נסבלו על אדמה מוסלמית ושמשפחותיהם ורכושם הוגנו על ידי כוח מוסלמי. בתמורה לכך, על היהודים היה להכיר בעליונות האיסלאם, להתמודד עם אפליה בלבוש ועם מגבלות אחרות ולשלם מס גולגולת שנתי (ג'יזיה), שבתאוריה אמור היה להגבות רק מזכרים בוגרים אך בפועל הוערך עבור הקהילה בכללותה. יהודים בסוס, כמו אלו במקומות רבים אחרים, חיו תחת המגבלות שלעיתים תכופות התעוררו בצורת רדיפות ואלימות, לעיתים מאורגנות ולעיתים ספונטניות. עם זאת, זהו היוצא מן הכלל ולא הכלל. במערכת היחסים הקבועה והאמביוולנטית שלהם עם מוסלמים, היהודים של הסוס פיתחו דפוסים סוציו-מקצועיים ועבדו במקצועות ספציפיים שאיפשרו להם להסתגל ולשרוד בכלכלה המקומית, לטוב ולרע. הם תרמו לחקלאות על ידי הלוואת סכומי כסף קטנים לאיכרים מקומיים עבור זרעים, פרות וכבשים בתמורה לנתח מהיבול וההכנסה מהחקלאות. מלבד מקרים נדירים, עד המאה התשע עשרה יהודים לא היו מורשים להחזיק באדמה או בעצי תמר או זית. מאחר שהיהודים לא היו יכולים לעשות את העבודה החקלאית בעצמם, שכן התגוררו בדרך כלל הרחק מנכסיהם, הם שכרו איכרים מוסלמים שיעבדו את אדמתם.

בקהילות הכפריות ובעיירות כגון תארודאנת או טיזנית, מלבד הסחר בדברי מזון, מוצרי התמחות כמו סוכר ותה, או בדים מיובאים- היהודים עבדו כסנדלרים, יצרני מזרנים, פחחים, לעיתים כנגרים ולעיתים קרובות תכשיטנים, ובמיוחד תכשיטי כסף. יהודים רבים היו רוכלים ועזבו את משפחותיהם בין סוכות לפסח במסעם מכפר אחד לאחר ומשוק אחד לאחר כאשר הם מציעים את מרכולתם ושירותיהם ומוכרים חפצים זולים לאוכלוסיה הכפרית. במקומות בהם לא היו יהודים אצלם יכלו לישון, הרוכלים היו מעבירים את הלילה עם מוסלמים, מהם רכשו ביצים וחמאה, אותם היו יכולים לצרוך מבלי לחשוש שמא הם עוברים על חוקי הכשרות. אלו בדרך כלל פעלו כסוכנים מקומיים לסוחרים היהודיים המעורבים בסחר בינלאומי באגאדיר ולאחר היווסדה, גם באסאווירה. הרוכלים היו שולחים דגנים כאשר היו מורשים לעשות כן, כמו גם ביצים, תמרים, שקדים מרים או מתוקים, עורות עזים או פרות ונוצות יען מהסהרה, והיו מוכרים מוצרי יוקרה מיובאים כגון תה, סוכר, מוצרי כותנה אנגלית או נרות ונשים יהודיות החלו לרכוש מכונות תפירה אמריקאיות של חברת זינגר במאה העשרים. בעבודה מול לקוחות מוסלמים- גברים ונשים כאחד, הן תפרו שמלות וביגוד מסורתי לבעלי חנויות או חליפות מחויטות ללקוחות עשירים, לאחר שביקרו בבתיהם על מנת לקחת מידות או כדי לתפור במקום.

מערכת היחסים הקרובה בדרך כלל בין נשים יהודיות ומוסלמיות השתקפה בהתפתחותה של מסורת אוראלית משותפת בקהילות דוברות ערבית וערבית-יהודית ובקהילות דו לשוניות דוברות ברברית וברברית-יהודית. במחקר על השפעות ברבריות על הערבית-יהודית של תארודאנת נמצא שרוב היהודים בסוס היו דו-לשוניים עד למאה התשע עשרה הן בבתיהם והן באינטראקציות עם שכנים מוסלמים. רפרטואר משותף זה של מסורת אוראלית- שירה, שירים, סיפורים, אמרות וחידות- תוחזק באמצעות אמונות מאגיות משותפות והערצת אותם קדושים.

הקשרים הכלכליים והקרבה התרבותית היו בולטים ביותר בערב המימונה, בסוף חג הפסח: היהודים היו מביאים סלים מלאים במצות, במנות יהודיות מיוחדות כגון חביתות ופירה תפוחי אדמה, או מנות המכילות קציצות כמתנות למכריהם המוסלמים בכפר. המוסלמים היו מגישים להם תה נענע ונותנים להם חלב טרי, חמאה, דבש, חיטה, שעורה ופירות יבשים- את כל אלה הצטרכו להכנת ארוחת המימונה החגיגית.

עד לעזיבתן את הסוס, הקהילות היהודיות הובילו חיים דתיים אדוקים תחת ההשגחה של הרבנים המקומיים. קהילות קטנות היו שוכרות רבנים זמניים לביצוע ברית, לשחיטת חיות ולהנחות את טקסי הימים הנוראיים. כליפה מלקה, סוחר, משורר ופרשן, היה דמות רבנית דומיננטית באגאדיר במאה השמונה עשרה. בתארודאנת התפתחה מסורת מקורית של מיסטיקה סביב הקבליסט רבי משה בן מימון אלבז וחסידו יעקב אבו-איפרגן, שעבודותיו הגדולות מובאות כיום לפרסום. בשלהי המאה השבע-עשרה, רבי יצחק הכהן ובמאה השמונה-עשרה, צאצאיו ממשפחת כהן-אזוג בתארודאנת וראס-אל-וואד, הוערצו כקדושים על ידי יהודי הסוס. עד היום, מאות עולים לרגל מכל רחבי העולם מגיעים מדי שנה לחגוג את ההילולה לרגל יום השנה למותם ומתפללים לאלוהים בקבריהם של דוד בן ברוך הכהן אזוג, המוערך כמחולל ניסים, ושל כליפה מלכה באגאדיר (עבר ב-1927).

השגשוג של החיים היהודיים בסוס הגיע לקיצו בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים של המאה העשרים, כאשר הקהילות החליטו, או שוכנעו, לעזוב בהמוניהם את המקומות בהם שכנו במשך מאות בשנים, ולהשתכן בישראל. לפני הגירתם, בתי ספר של כל ישראל חברים נפתחו בתארודאנת בשנת 1929 ו-25 שנים לאחר מכן, גם בקהילות אחרות כגון טיזנית, עקה, טהלה, אילי, איגיל נ'וגו ואולאד ברהיל. החינוך המודרני שסיפקו היה מבוסס על השפה הצרפתית ונושאים כלליים. בין אם בתארודאנת או בקהילות כפריות, המודל הפדגוגי של כי"ח מעולם לא הצליח לשנות את אורח החיים המסורתי של היהודים בסוס. זו היתה רק ההגירה- תחילה לקסבלנקה למקצתם ואחר כך לישראל לרובם- שהביאה איתה הזדמנויות חדשות להתקדמות בחברה המודרנית.

 

ביבליוגרפיה

Abitbol, Michel. Histoire du Maroc (Paris: Perrin, 2009).

Chetrit, Joseph. “The Jewish Marriage in Tarudant: Customs, Ceremonies and Songs,” in Jewish Traditional Marriage in Morocco: Interpretive and Documentary Chapters, ed. Joseph Chetrit et al. (Haifa: University of Haifa, 2003 [=Miqqedem Umiyyam 8]), pp. 493-551 [Hebrew]/

Chetrit, Joseph. Lashon u-Ma’agareha, Lashon u-Ma’arageha: Mehqarim Sosiyo-Pragmatiyyim be-Aravit ha-Yehudit bi-Sefon Afriqa u-va-Markiv ha-‘Ivri she-ba-Ketuvot, Shirim, Sippurim u-Fitgamim (Jerusalem: Mosad Bialik, 2009), pp. 529-658.

Chetrit, Joseph. “Le Judeo-berbere et ses usages au Maroc Depots lexicaux, textes parodiques et textes calques,” in Diglossie, Hybridation et Diversite intra-linguistique. Etudes socio-pragmatiques sur les langues juives le judeo-arabe et le judeo-berbere, ed. Joseph Chetrit (Paris and Louvain: Peeters, 2007), pp. 213-352.

Flamand, Pierre. Diaspora en terre d’Islam, vol. 1: Les communautes israelites du sud marocain (Casablanca: Imprimeries reunies, 1959).

Levi-Provencal, E. “al-Sus al-Aksa,” in Encyclopaedia of Islam, 2nd ed. vol. 9, p. 899.

Porte de Vaux, de la, Andre. “Notes sur le peuplement juif du Sous,” Bulletin Economique et Social du Maroc 15, nos. 54-55 (1952): 448-459, 625-632.

Schroeter, Daniel J. Merchants of Essaouira: Urban Society and Imperialism in Southwestern Morocco, 1844-1886 (Cambridge: Cambridge University Press, 1988).