למרות שאין תיעוד הנוגע למקורותיהן והתפתחותן המוקדמת של הקהילות היהודיות בתארודאנת ובאזורים הסמוכים, ניתן לקבוע שקהילות יהודיות כפריות וכפריות למחצה אלה התקיימו לפחות מאז המאה האחת-עשרה בתארודאנת וסביבתה. באמצע המאה השתים עשרה, הקינה המפורסמת של רבי אברהם אבן עזרא, שתיארה את הרס הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ואנדלוסיה תחת שלטון אל־מוואחידון, מאזכרת את אזור הסוּס, שאחת הקהילות הגדולות בה הייתה קהילת תארודאנת. מקורות שונים מעידים על כך שתארודאנת, עיירה הממוקמת 83 ק"מ מהנמל האטלנטי הדרומי של אגאדיר לכיוון פנים הארץ, הייתה חלק מרשת של קהילות יהודיות, שהושפעו מתהליכים דומים לאורך ההיסטוריה עד להתפזרותן והגירתן ובעיקר עלייתן לארץ בשנים 1963-1962. בתקופות מסוימות, מן המאה השבע עשרה עד המאה התשע עשרה, בזמני רעב או משבר, הקהילות הקטנות של תייוות, איגלי, אראזאן, איית איוב, אולאד חסאן, תינזרת, לולייזה, אולאד ברחיל, תאלאמת, אידא ו-גּלאל, תאמאסת, אולאד בורייס או אפילו אקה, הממוקמת הרחק על פאתי הסהרה, סיפקו מצרכי מזון לתושבי תארודאנת ושימרו בה קהילה של קרוב ל־1,000 נפשות. יתר הקהילות הסמוכות כללו בין 30 ל-200 נפשות. בנסיבות אחרות, כמו בתחילת המאה השבע-עשרה לאחר התפרצות מגפה, מצאו יהודים מתארודאנת מקלט באקה ובסביבתה. תארודאנת והקהילות הסמוכות לה היו מאוחדות מאז המאה השמונה עשרה לפחות על ידי עיסוק אינטנסיבי בקבלה ובהערצת קדושים – בעיקר אלו השייכים למשפחת כהן אזוג, הקבורים במינתאגּה (רבי ברוך לכּביר), במנאבהא (רבי דוד בן ברוך), או בתארודאנת (רבי ימין ובאבא דודו).

            עדות נוספת לערבוב קהילות אלו ניתן למצוא בשפה הערבית־יהודית המדוברת בתארודאנת, שבה שימשו מונחים ברבריים רבים שסימנו ישויות מחיי היומיום, בגוף האנושי ובמשק הבית. הכלאה זו נבעה מהעובדה שלפחות חלק מהדוברים בקהילה היו דו־לשוניים במאות קודמות, שכן אלו שהגיעו מקהילות כפריות היו דו־לשוניים ודיברו ערבית יהודית וברברית יהודית, ואילו יהודי תארודנת השתמשו במאה התשע עשרה ובמאה העשרים בערבית יהודית בלבד כשפה העיקרית שלהם. תארודאנת שוכנת במרכז התיישבותם של שבטים ברבריים רבים, אולם היא שימשה מאז וימי הביניים מושב לשלטונות המח׳זן, היינו הממשל המרכזי של מרוקו לגלגוליו השונים. היא שלטה משום כך על כל דרום מערב מרוקו. במאה העשרים רוב התושבים המוסלמים דיברו בה ערבית, ואילו באזורים הסמוכים דיברו בעיקר ברברית.

            הקהילות בעמק הסוּס סבלו תדיר ממסכסוכים ומאבקים חברתיים ופוליטיים, שמיררו את חייהם של  תושבי דרום מרוקו מאז ימי הביניים. במהלך תקופה ארוכה זו, התקיימו סכסוכים בין השושלות הברבריות או הערביות שנאבקו לאחוז בשלטון וגרמו לחוסר יציבות כרונית באזור. הם גם הביאו להתקוממויות תכופות  נגד השלטון המרכזי שישב בפאס, במראכּש או במכּנאס ונגד המנהיגים המקומיים או הטוענים לכתר. במהלך העלייה לשלטון של שושלת הסעדים במאה השש עשרה, השליט הסעדי אחמד אל-אערג' התבסס בתארודאנת ואף קבע אותה למשך תקופה קצרה כבירת ממלכתו. תארודאנת שימשה אחר כך מושבם של מנהיגים רבים משושלת העלאווים שהחזיקו בה יחידות צבאיות כדי לשלוט באזורי הסוּס שהתנגדו לשלטון.

            לבד מזאת תארודאנת והקהילות הסמוכות ישבו בצמתים של נתיבי מסחר חשובים והפיקו תועלת מן הפעילות הכלכלית החדשה שהעשירה במאות השש עשרה והשבע עשרה את התושבים המקומיים ואת היהודים. המדובר בתעשיית הסוכר ובמסחר הטרנס־סהרי, שעבר דרך הסוס למרקש, אסווירה (מוגדור) או אגאדיר. סחר זה נמשך עד תחילת המאה העשרים. התרחבות המסחר עם אירופה לאורך החוף, במיוחד החל מסוף המאה השמונה-עשרה ותחילת המאה התשע-עשרה, זימנה אפשרויות חדשות ושגשוג רב יותר עבור יהודי תארודאנת. המלאח התרחב תחת הסולטן מולאי סלימאן בתחילת המאה התשע-עשרה, ובמהלך המאה התשע-עשרה היהודים יכלו לרכוש אדמות מחוץ לחומות העיר, לתדהמתם של הרשויות המוסלמיות המקומיות. מלבד מן הסחר שהוביל למקומות מרוחקים. יהודי תארודאנת והאזור הטביעו מטבעות, וכמו בני בריתם לאורך הסוּס, הם הפיצו בדים ומוצרי יסוד, עיסוק שהיה להם כמעט מונופּול עליו. היהודים עבדו גם במגוון מלאכות, במיוחד כתכשיטנים, פחחים, יצרני מזרנים, אוכפים וסנדלרים. רוכלים רבים מכרו את סחורתם הצנועה או את שירותיהם בשווקים השבועיים במגוון מקומות; לעיתים תכופות הם בילו חודשים רבים הרחק מבתיהם ועברו מכפר לכפר לשווק את מרכולתם. בסוף המאה התשע-עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, היהודים העשירים בקהילות הללו יצרו קשרים חקלאיים עם איכרים מוסלמים, ערבים או ברברים ושיתפו אתם פעולה בגידול בקר וכבשים ובגידול דגנים או בטיפול בבוסתנים ומטעי הזיתים. שותפויות חקלאיות אלו עם המוסלמים השפיעו על החג היהודי, המימונה, בתארודאנת. ביום האחרון של חג הפסח, יהודים נהגו להביא סלי מצות ומאכלים יהודיים ייחודיים למכריהם המוסלמים, ואלה נתנו להם בתמורה חלב, דבש, ביצים, חיטה, שיבולי שעורה ופולים ירוקים לצרכי סידור השולחן המסורתי של החג.

            מנקודת מבט יהודית, תרבותית ודתית, תארודאנת היתה ידועה כמרכז של עיסוק בקבלה במאות השש-עשרה והשבע-עשרה. החיבורים הפרשניים של מקובלים מובילים פורסמו בחלקם הרב והם נלמדים היום, כגון חיבוריהם של ר׳ משה בן מימון אלבז ותלמידו ר׳ יעקב איפרגאן, או רבי יצחק הכהן, שפתח כנראה שושלת של מקובלים ממשפחת כהן אזוג, אך חיבוריהם של אלה אצורים עדיין בכתבי יד. מאז המאה השמונה עשרה עד ימינו, מנהיגי משפחה זו זכו להערצה כקדושים והיו ידועים בכל דרום מערב מרוקו. ההילולה של רבי דוד בן ברוך כהן אזוג  מושכת עד ימינו מאות עולים לרגל לאגֿזו נ-באהאמו, ליד אולאד ברחיל, מדי חורף ביום האחרון של חנוכה. קדושים אחרים מבני המשפחה כוללים את רבי ברוך כהן אל-כביר, שנקבר במינתאגּה, רבי דוד הכהן אזוג (1888?-1953) המוכר כבאבא דודו הקבור בתארודאנת ואילו בן דודו רבי פנחס כהן אזוג קבור בבמראכּש. קדושים נוספים שזכו להערצה באזור כללו את המקובל רבי משה בן מימון אלבז, את רבי שלום זעפרני ורבי פנחס אל-כהן, שנקברו בתארודאנת וכן רבי אברהם בן מימון בתייוות, רבי יצחק לוריא בהווארא ורבי ח׳ליפה מלכה באגאדיר. תארודאנת ידועה גם בעולם היהודי בשל האתרוגים המשובחים הגדלים באזור אסאטס במרחק 15 ק״ם על הדרך לאגאדיר. האתרוגים נשלחו לא רק ליתר הקהילות במרוקו אלא יוצאו גם לקהילות אחרות בצפון אפריקה. כיום הם משווקים באירופה ובארצות הברית.

            החינוך המודרני הגיע לתארודנת רק בשנת 1929, כאשר כי"ח פתחה בה בית ספר יהודי שחינך ולימד מאות תלמידים עד לסגירתו בשנת 1963 עקב העלייה לישראל. רק אחרי מלחמת העולם השנייה הצעירים יכלו לנסוע לקזבלנקה ללמוד בבית ספר על-יסודי, בעיקר בבית המדרש למורים עבריים, Ecole Normale Hébraïque. בתקופת הפרוטקטוראט הצרפתי ואחר כך עד התפזרות הקהילה בשנים 1963-1962, מספרם הכולל של היהודים נותר יציב בתארודאנת, קרוב ל־1,000 נפשות. עם זאת, לפני העלייה לישראל, מספר משפחות וצעירים התיישבו באגאדיר, מראכּש וקזבלנקה ואף בסאלה ורבאט, כדי לשפר את מצבם הכלכלי. אחרים המשיכו עד לפריז, שבה התיישבה קהילה קטנה של מהגרים מתארודאנת בסוף שנות הארבעים והחמישים. רוב יוצאי הקהילה וצאצאיהם מפוזרים כיום בישראל; אחדים מהם עושים מאמצים לארגן מפגשים של יוצאי הקהילה ולשמר את הזיכרון הקהילתי שלהם. הילולות רבות המפארות קדושים מאזור תארודאנת מתקיימות בישראל ומאחדות את יוצאי הקהילה והאזורים הסמוכים גם כיום במאה העשרים ואחת.

ביבליוגרפיה

יוסף שיטרית, "החתונה היהודית בתארודאנת: מנהגים, טקסים ושירים", בתוך: יוסף שיטרית ואחרים, החתונה היהודית המסורתית במרוקו, מקדם ומים, כרך ח', חיפה: אוניברסיטת חיפה 2003, עמ' 493-551.

יוסף שיטרית, ״כך חגגנו את המימונה בתארודאנת שבעמק הסוּס״, בתוך: משה אלקיים (עורך), המימונה, תל אביב: ההסתדרות הכללית, 1982 (ו-1983), עמ׳ 24-21.

יוסף שיטרית,  "נוסחאות ופתגמים דיגלוסיים: שילוב היסודות העבריים באמירה הנוסחאית של יהודי תארודאנת",  העברית ואחיותיה, כרך ד-ה (תשס"ה), עמ' 294-247.

Joseph Chetrit, “Les rapports trimestriels des instituteurs de l'Alliance comme source ethnographique sur le judaïsme marocain. Les Juifs de Taroudant, leurs métiers et leurs saints", in Brit 30 (2011), pp. 12-28.

Pierre Flamand, Diaspora en terre d'Islam. I: Les communautees israélites du sud marocain, Casablanca 1959.

Djinn Jacques-Meunié, Le Maroc saharien des origines à 1670, 2 volumes, Editions Klincksick, Paris 1982.