בעמק הדרעא, על שמו של נהר ואזור במרוקו הדרומית, התקיימו קהילות היהודיות מן הוותיקות ביותר שקמו במרוקו. על פי מקורות שונים, הקהילות היהודיות של עמק הדרעה היו היחידות בצפון אפריקה שהתקיימו כישויות אוטונומיות לפני הכיבוש הערבי. כרוניקות מקומיות המתוארכות לתקופה מאוחרת הרבה יותר, מדווחות שהתקיימה כביכול ממלכה יהודית רבת עצמה בדרעא שבירתה הייתה תאמגרות. אולם מידע זה לא אומת במסמכים אחרים. יתר על כן, במחקר שפרסמתי באחרונה הוכחתי שכרוניקה זו אינה ממקור יהודי אלא מוסלמי. היא נכתבה בסוף המאה השלוש עשרה בתאמגּרות בידי חכמי דת מוסלמים שביקשו להצדיק למפרע את הטבח שעשו שליטי המווחדון ביהודי הדרעא בשנת 1145 או 1146 על סירובם להתאסלם. האגדות על הממלכה היהודית הילכו גם בזיכרונות יהודי האזור. על פיהן ניתן למקם את בית הקברות שבו נקברו המגנים האחרונים של הממלכה היהודית בכפר אכֿלוף, ליד לערומייאת שבאזור זאגורה. הנספים נקברו באופן פלאי בקברי אחים של עשרה כל אחד. סיפורים אלה מוזכרים גם בפיוט עברי מן המאה התשע עשרה.

 יחד עם זאת, ידוע בוודאות שקהילות יהודיות התקיימו כאמור באזור זה במאה השתים עשרה, ואולי אף קודם לכן. כמו קהילות יהודיות אחרות בצפון אפריקה ובאנדלוסיה, הן סבלו באמצע המאה השתיים עשרה מכיבושי הכת למווחידון, שהקימו את האימפריה הברברית השנייה (1169-1140) אחרי שושלת למוראביטון. במכתב בערבית יהודית מגניזת קהיר, המתוארך לשנת 1148, מתואר חורבן קהילת סג׳אלמסה הסמוכה לעמק הדעא. לבד מזאת רבי אברהם אבן עזרא הקדיש קינה ארוכה (׳איך נחרב המערב׳) למותם של יהודי הדרעא על קידוש השם ומחרוזת שלמה לחורבן קהילת סג׳למאסה, וזאת לבד מקינתו הידועה על הרס הקהילות במרוקו ואנדלוסיה (׳אהה! ירד על ספרד רע מן השמים׳).

 הקהילות היהודיות שבו לחיים יהודיים רגילים בסוף המאה השלוש עשרה הודות לשלטונם הסובלני של השליטים משושלת בני מארין (1465-1269). הם הפעילו כלפיהן את כללי הד׳ימה שהבטיחו להן את הגנתה המותנית של המדינה המוסלמית. מאז עליית בני מרין לשלטון הישרדותן, שגשוגן, או הצטמצמותן של קהילות אלה היו תלויות באופן ישיר בעוצמת השושלת השלטת ובחוזק הכוחות המקומיים, כמו גם ביכולת של הרשויות המרכזיות והאזוריות לשמור על הסדר הציבורי והביטחון.

 מאז המאה החמש עשרה, עדויות שונות של נוסעים וסופרים מצביעות על קהילות יהודיות משגשגות באזור דרומי זה, שמילא תפקיד כלכלי מרכזי בשגשוגו של המסחר הטראנס־סהרי של המאה השש עשרה. הקהילה הגדולה של טארגאל, כמו גם של תידרי, תנסיתה ותיזגי, שנעלמו כולן,  הייתה ממוקמת בקרבת נווה המדבר מחאמיד אל גֿוזלאן. בני הקהילה עסקו ביבוא אבקת זהב ממערב אפריקה, הפיכתה למטילים והטבעת מטבעות. נוסף לכך, יהודים מימנו את השיירות שחצו את מדבר הסחרה, שלחו סחורה ממרוקו והפיצו מוצרים אפריקניים עד לתחילת המאה העשרים.

 לאורך עמק הדרעא, ממחאמיד אל גוזלן בדרום העמק עד אגדז בצפונו (שם הקימו הצרפתים מרכז מינהלי חדש בימי הפרוטקטוראט), התקיימו כשלושים קהילות יהודיות קטנות, שהגדולה בהן מנתה כ-200 עד 300 תושבים. היהודים שכנו בקרב שבטים ברברים ושבטים ערביים ובקרב האוכלוסייה השחורה, החאראטין, שהיו בעיקר אריסים חקלאיים וסבלו גם הם מהיררכיה חברתית נוקשה. בקרב שבטי לכּתאווה, שבעיקולו של נהר הדרעא, שכנו הקהילות של מחאמיד אל גוזלאן ו-20 ק"מ למעלה מהן, היו קהילות בני סביח ובני חיון, שהיוו חלק נכבד מהעיר תאגּונית. במרכז העמק, בזאגּורה (לשעבר תאזאגּורת), שכנו הקהילות של אמזרו, אסריר, אל-מנסורייה, לערומייאת, ובחלקו העליון של העמק, החל מאגדז, שכנו קהילות כפריות רבות כגון רבאט אסלים (שם נמצא הקבר של הצדיק רבי הלל הכהן), תאמנוגּאלת (הנקראת אל-חארה בקרב שבטי המזגיתה), תימסלא, בני זולי, רבאט תינזולין, קסבת אל מח׳זן ותארגֿליל, שבה שופץ באחרונה קברו של המקובל הידוע מן המאה השמונה עשרה רבי מכֿלוף אבוחצירא).

 לאחר שעמק הדרעא איבד מחשיבותו במאה השבע-עשרה, ביקשו משפחות יהודיות מקהילות קטנות את חסותם של השבטים הברברים השכנים. בקשה זו בוצעה באמצעות טקס ׳אל-עאר׳, שבמהלכו האדם שביקש הגנה הקריב עגל או כבש בפתח ביתו של נותן החסות. טקס זה הפך את היהודי לבן חסותו של אדוניו, ומעמד חדש זה כלל חובות וזכויות, וכן טובות הנאה שמקבל החסות היה צריך לספק, כולל השתתפות במלחמות בין שבטים. מערכות היחסים בין השבטים נותני החסות והמשפחות שנהנו מן החסות היו, לפיכך, הדוקים מבחינה חברתית וכלכלית ואף אינטימיים. לעיתים, השכנים המוסלמים הבינו את לשון הסתרים שהיהודים השתמשו בה (ושמותיה הן אל־לאשונייה, תאלשונת, תאקולית). היהודים עבדו בשותפות עם המוסלמים בחקלאות ובסחר של תמרי הדרעא המפורסמים, ובסחר של מוצרים אחרים, שכן המוסלמים היו בעלי אדמות מרעה ועצי תמר. מלבד הסחר הקמעונאי, בעיקר של בדים שקנו במראכּש, עסקו היהודים גם במלאכות כצורפים, פחחים, יצרני מזרנים, יצרני אוכפים, סנדלרים ומתקני כלים ביתיים וחקלאיים.

 הקהילות של הדרעא התפרסמו גם בשל תרומתן הייחודית לקבלה שהתפתחה בסוף המאה השלוש עשרה ובעיקר במאה הארבע עשרה. מסורת ידועה אף גורסת שהספר המכונן של המיסטיקה היהודית, ספר הזוהר, התגלה בדרעא בסוף המאה השלוש-עשרה. ישנן ראיות לכך שהמקובלים של אזור הדרעא עסקו בקבלה באותו הזמן שבו התפתחה המיסטיקה היהודית בפרובאנס וספרד במאות השלוש-עשרה והארבע-עשרה; הן אף תרמו לפרשנותה. במאות החמש עשרה והשש עשרה, מקובלי הדרעא כתבו חיבורים קבליים, שהמפורסמים בהם הם  ׳ספר המלכות׳ שנתב רבי דוד הלוי, שגורש מספרד כנער, חי בפאס ואחר כך התיישב בדרעא, ו׳מעינות החכמה׳, שחיבר תלמידו רבי מרדכי בוזגלו, המציג את תורת שילוב שם אלוק׳ים והאלפבית העברי. כן נכתבו חיבורים במיסטיקה מאגית ונבואית. דומה שהעיסוק במיסטיקה היהודית התפתח במקביל לאגודות אחווה (זאווייות, יחידה זאווייה) סוּפיות מוסלמיות שקמו באותה התקופה בדרעא. התפתחות זו הובילה להתבססותה במאה השבע עשרה של הזאווייה אל־נאסירייה המפורסמת בתאמגּרות. בהקדמה לעבודתו, הזכיר רבי דוד הלוי את דיוניו עם השריף של דרעא שנמשכו עשרה ימים. אף על פי כן, עם התרחבות הזאווייה, נאסר על היהודים לחיות בתאמגּרות, למרות העובדה שעיר זו הייתה ככל הנראה ערש הולדתה של יהדות עמק הדרעא.

בשל האנרכיה הפוליטית ששררה במאה השמונה עשרה וההידרדרות הכלכלית שנבעה מכך, הקהילות היהודיות של האזור היו פחות חדשניות ויצרניות והפכו תלויות יותר ויותר בקהילות תאפילאלת שבדרום מזרח מרוקו, שגם הן נהגו לפי מסורות יהודיות עתיקות. המלאחים הגדולים ביותר שהתקיימו בשנות החמישים של המאה העשרים  בעמק הדרעא לפני התפזרות הקהילות היו לערומייאת ובני סביח, שמנו כ־200 תושבים יהודים כל אחד, ואילו המלאחים הקטנים מנו לרוב בין 10 ל־100 נפשות. בשנות החמישים של המאה העשרים, שליחי חב״ד קיימו שיעורי עברית ולימודי יהדות בבתי הספר הדתיים של תאמנוגאלת, אמזרו, לערומייאת ומחאמיד לגֿוזלאן, ואילו ארגון ׳אוצר התורה׳ הקים בית ספר בתאגּונית. ארגון כי״ח (כל ישראל חברים) התקשה להגיע לקהילות המפוזרות הללו והקים בית ספר בתאגּונית שהתקיים מספר שנים בלבד אחרי שמרוקו קיבלה את עצמאותה ב־1956.  

התפזרות הקהילות וההגירה ההמונית לישראל בשנות החמישים המאוחרות ושנות השישים המוקדמות של המאה העשרים שמו קץ לנוכחות היהודית בת יותר מאלף שנה באזור זה. למרות שישנם עדיין מספר מוקדי עלייה לרגל שתושבי הדרעא לשעבר וצאצאיהם מבקרים בהם, לא נשתמר באזור זה אף לא בית קברות יהודי אחד במצב טוב.

ביבליוגרפיה

 

רחל אליאור, מקובלי הדרעא, פעמים 24 (1985), עמ׳ 73-36.

חיים זאב הירשברג, מארץ מבוא השמש, ירושלים: הוצאת הסוכנות היהודית, 1957.

יוסף שיטרית, ״פולמוס דתי והמצאת היסטוריה יהודית: עיון בכרוניקה על ממלכה יהודית אגדית בעמק דרעא (מרוקו) וההדרת גרסאות הכרוניקה״, פעמים  147-146 (חורף-אביב תשע״ו), עמ׳  77-11 

Joseph Chetrit, “Une communauté au passé légendaire, Oufrane”. in M. Mezzine, A. Sasson et A. Gomel (eds.), Communautés juives au sud de l’Anti-Atlas, Casablanca: La Croisée des Chemins, 2015, pp. 93-105.

Pierre Flamand, Diaspora en terre d'Islam. I: Les communautés israélites du sud marocain, Casablanca: Imprimeries réunies, 1959. 

Djinn Jacques-Meunié, Le Maroc saharien des origines à 1670, 2 vols. Paris: Editions Klincksieck, 1982.

Schroeter, Daniel. "On the Identity of Indigenous North African Jews", in Nabil Boudraa and Joseph Krause (eds.), North African Mosaic: A Cultural Reappraisal of Ethnic and Religious Minorities (Cambridge: Cambridge Scholars Publishing, 2007).